You are currently viewing תפיסת עולם – הסיבה שאנחנו רואים מציאות מעוותת ולא כפי שהיא באמת
תפיסת עולם

תפיסת עולם – הסיבה שאנחנו רואים מציאות מעוותת ולא כפי שהיא באמת

תפיסת עולם היא התוצאה הסופית. החיבור יחד של כל המידע שאנחנו מקבלים דרך החושים שלנו, מערכת האמונות והערכים שלנו.

בדומה לכל תוכנה לביצוע מניפולציות על תמונות כמו פוטושופ, המוח שלנו מניח פילטרים ושכבות על המציאות.

העקרונות, המוסכמות, הרעיונות, הדעות, הידע, הניסיון והרגשות שלנו הם הפילטרים.

הזיכרון והרגש הם השכבות והפילטרים שהמוח מניח על התמונה ולפעמים בצורות מפתיעות ומוזרות.

מה שניתן להסיק מזה הוא שפעולת החושים (בעיקר הראייה) בשילוב עם הזיכרון והרגש הם המרכיבים של תפיסת עולם

האני מאמין ו"האמת" של כל אחד מאתנו.

אם כל אחד משתמש בחושים, בזיכרון וברגשות שלו וכל אדם עבר מסלול חיים ייחודי לו שבו הוא חווה חוויות ואירועים שהם שונים משל אחרים.

אז המציאות של מי מאתנו היא קרובה ביותר לאמת?

העולם של מי מאתנו הוא הנכון והאמתי?

מה הסיבה שכל אחד מביט על העולם מזווית אחרת?

תפיסת עולם היא האמת – Perception is The Truth


נניח ששנינו מסתכלים על אותו הציור במוזיאון, מה הסיכוי שנשים לב בדיוק לאותם הפרטים ובאותו הסדר?

הרי כל אחד יראה משהו אחר, כל אחד מאתנו יימשך לאזור שונה בציור, לצבעים אחרים. יכול להיות שגם כל אחד יקבל ויבין מסר או רעיון שונה מהציור וגם הרגש שזה יעורר בנו יהיה אחר.

נניח וחבר מבקש ממך לגשת לאדם שמעולם לא פגשת כדי לבקש ממנו טובה, עזרה או הכוונה כלשהי.

האם חוסר הנוחות בלגשת לאדם זר יקטן אם הוא יאמר לך שמהניסיון האישי שלו, הוא אדם ממש נחמד?

או ההיפך, האם זה יגביר את חוסר הנוחות אם החבר יספר לך שהוא זבל של בן אדם?

על פי מחקרים…

כן, זה משפיע.

החבר יצליח לשנות את התפיסה שלך לגבי אדם או כל נושא אחר רק בזכות זה שהוא משתף אותך בחוויה האישית שלו.

הוא יצליח להטות אותך לכאן או לכאן רק בזכות זה שהוא משתף אותך במה שהוא מרגיש לגביו.

עכשיו יכול להיות שאותו אדם הוא באמת אדם נחמד ולמרות זאת, בגלל החוויה השלילית של החבר אתו, באופן לא מודע כבר תייגת את אותו האדם בראש שלך.

הוא נכנס לרשימה השחורה של הלא נחמדים.

בתפיסה שלך הוא כבר אדם לא נחמד כי חבר שאיתו יש לך אמון ומערכת יחסים סיפר לך.

תפיסת עולם וחוש הראייה – תמונה אחת שווה 1000 פרשנויות


לחוש הראייה יש חלק משמעותי בבניית תפיסת עולם.

רוב האנשים חושבים שאנחנו מביטים, מסתכלים, צופים ורואים את העולם דרך העיניים שלנו.

זה נכון רק ברמה הטכנית.

החושים שלנו הם חיישנים שממוקמים מחוץ לגוף שעוזרים לנו להבין את הסביבה שלנו כדי לשרוד.

בעצם את הפרשנות, העיבוד של המידע והתרגום לכל מה שאנחנו רואים וחשים מספק המוח.

מאיפה המוח לוקח את הפרשנות?

אנחנו מפרשים את התמונה בהסתמך על כל המידע שהמוח רשם והכניס לתוך תאי הזיכרון שלו במהלך כל ימי חיינו ואפילו עוד מוקדם יותר.

מוקדם הכוונה מאות מיליוני שנים לאחור

מאחר והרבה מאוד אמונות והתנהגויות עוברים אלינו גנטית עוד מהתקופה שהיינו יצורים חד תאיים.

כל אדם מגיע עם מודל מציאות שונה ואין שני אנשים בעולם שהם בעלי מסלול חיים זהה לחלוטין.

גם לא אחים תאומים.

למה?

כל אדם עובר מסלול חיים שהוא ייחודי אך ורק לו.

מסלול שמלמד אותו ומכניס לראשו רעיונות, אמונות, מוסכמות, ערכים שביחד מרכיבים בראשו את תפיסת העולם הייחודית שלו.

העבודה שמוטלת על העיניים היא פשוטה מאוד (יחסית) והיא להעביר מידע גולמי למוח.

העיניים קולטות פוטונים שהם חלקיקי אור וצבעים שעוברים דרך הקרנית ופוגעים ברשתית שצמודה לחלק האחורי של כדור העין.

על הרשתית יש שכבה של קולטנים ותאי עצב.

הקולטנים מגיבים לפוטונים ומפענחים את העוצמה והגוון שלהם ואת המידע הם שולחים אל המוח דרך תאי העצבים.

יש שני סוגי קולטנים על הרשתית:

  • הקנים – אלה קולטנים שמגיבים לאור מכל סוג ועצמה והם גם מאפשרים לנו לראות בחושך.
  • המדוכים – הקולטנים האלה מאפשרים לנו לבצע אבחנה בין הצבעים השונים.

בסופו של דבר העיניים הן מצלמות מאוד משוכללות ורגישות.

הן מצלמות עבורנו את העולם שסביבנו ומעבירות את הנתונים למוח.

אנחנו, או יותר נכון המוח שלנו הוא הבמאי והעורך ש"מלביש" התרגום.

את הפרשנות שלו לעולם שצולם על פי המוסכמות, ההרגלים והנטיות שלנו.

כל אחד מאתנו הוא במאי שמספק את הפרשנות שלו ויוצר "סרט" בגרסה שונה, גרסה שאנחנו אוהבים ומעדיפים.

סרט שעומד בקנה אחד עם מודל המציאות שהתפתח ונבנה במוחנו מגיל אפס. מציאות שאנחנו מבינים ומאמינים בה.

תפיסת עולם ואשליות


אז זה ברור לנו שתפקיד העיניים הוא לקלוט פוטונים ולפענח את העוצמה והגוון שלהם.

עצבי הראיה מעבירים את התמונה לאזור בחלק האחורי של המוח שאחראי על עיבוד התמונה והלבשת ה"פילטרים" שנשלפים מבנק הפילטרים.

באיזה פילטר משתמש המוח שלך ומניח אותו על התמונה הזאת:

אשליה אופטית - את המשולש המוח שלך מיצר
אשליה אופטית – את המשולש המוח שלך מיצר

 

אדם שלא ראה ולא למד בחייו על משולשים ואיך הם נראים, לא יראה משולש בתמונה למעלה.

תפיסת עולם ורגשות


כל דבר חדש שאנחנו נחשפים אליו, נבחן ונבדק ע"י המוח שלנו כדי להחליט אם מה שראינו הוא בעל משמעות עבורנו או לא.

כל חוויה נבדקת אם היא נכונה או לא נכונה עבורנו, מתאימה לנו או לא והכי חשוב, המוח בוחן גם איך החוויה הזאת גורמת לנו להרגיש.

החלק של הרגש בבני האדם הוא הגורם החשוב ביותר בכל החלטה ושיקול.

אנחנו אוהבים להתפאר בזה שאנחנו יצורים לוגיים ושאנחנו מחליטים לעשות משהו רק אחרי שהמצב נבדק ונבחן בצורה הכי הגיונית שיכולה להיות.

למעשה ברוב המקרים המוחלט זה לא נכון.

מחקרים מראים שבזמן ביצוע החלטה, האזור במוח שאחראי על הרגשות שלנו פעיל יותר משמעותית מהאזור הלוגי.

כל צומת דרכים, שיקול או החלטה שנגיע אליהם בהם נצטרך להחליט "כן" או "לא", "ימינה" או "שמאלה",

הכול נקבע במוח על פי איך זה גורם לנו להרגיש.

לקנות או לא לקנות, לעבוד במשרה א' או ללכת על משרה ב', לתת לילד את מה שביקש או לא.

לבקש עזרה ממישהו או לא לבקש, להתחיל עם מישהי או מישהו שמוצא חן בעינינו או לא.

רק אחרי שהמוח מבין איך זה גורם לנו להרגיש, נבין את המשמעות ונחליט על דרך הפעולה.

הכול אישי – אין דבר כזה אובייקטיבי


אנחנו לא מסוגלים שלא להיות מוטים לטובתנו, או במילים אחרות, המוח ההישרדותי שלנו מחייב אותנו לדאוג קודם לאינטרסים שלנו.

אין בנו את היכולת להיות לגמרי חסרי אינטרס אישי.

צריך לחשוב על זה קצת ופתאום דברים יתחילו להסתדר לך בראש כמו מה הסיבה שאנשים מתווכחים ומתרחקים אחד מהשני, לדוגמה בגלל דעות פוליטיות שונות.

מה גורם לאנשים להתחבר אחד לשני ולמה נוצרות קבוצות וקהילות.

מה שזה בעצם אומר שאנחנו לא מסוגלים לבחון מצבים בצורה אובייקטיבית.

אנחנו לרוב לא נראה את העולם באמת כפי שהוא כי אנחנו רואים עולם ווירטואלי שנוצר בראש שלנו דרך תפיסה סובייקטיבית.

אנחנו נשפוט ונחליט דרך השקפת העולם (אידאולוגיה) שלנו שמבוססת על אירועים קודמים וחוויות שחווינו במהלך חיינו.

הבעיה – יצירת תפיסת עולם צורכת הרבה משאבים


על פי מחקרים ובדיקות, מסתבר שראייה יוצרת עומס גדול מאוד על המוח האנושי.

עומס עד כדי כך גדול שהמוח נאלץ להקצות לטובת מערכת הראייה המון אנרגיות ומשאבים.

למעשה כשליש מכוח העיבוד של המוח מוקדש לכל נושא הראייה.

למה זאת פעולה קשה כל כך?

ראשית המוח מעבד נתונים שמגיעים אלינו דרך שתי מצלמות דו ממדיות והופך אותם לתמונה אחת תלת ממדית.

תוך כדי זה, המוח גם מרכיב ובונה בראש שלנו את העולם שסביבנו.

הוא מתייג ומחליט מה הוא כל דבר שאנחנו רואים על פי הנתונים שנמצאים כבר בזיכרון שלנו.

במקביל המוח "מלביש" על "הסרט" את שאר החושים שהם שמיעה, ריח ומישוש וזאת כדי ליצור חישה היקפית של הסביבה שאנחנו נמצאים בה.

הטבע הוא קמצן


העניין הוא שהטבע אוהב לחסוך.

איפה שהוא יכול, הוא עושה קיצורי דרך ומאוד משתדל לחסוך כמה שניתן באנרגיה ומשאבים כל עוד זה לא פוגע ביכולת ההישרדות.

לכן האזור על "המסך" שלך שבו הראיה שלך היא מיטבית הוא מאוד קטן.

אני מדבר על הנקודה הקטנה במרכז טווח הראייה שלך שבה העיניים שלך מצלמות ברגע זה את המילים שעל המסך.

כמה קטן האזור הזה?

בגודל הציפורן של האגודל שלך כאשר היד פרושה ישר ולפנים.

מסביב וככל שמתרחקים מהמרכז, הראיה מתחילה להיות לא ברורה ומטושטשת יותר.

כאן הבעיות מתחילות כי באזורים המטושטשים האלה המוח מתחיל לנחש ולהשלים בעצמו על פי הפרשנות שלו למצב לפי הלך הרוח, הזיכרון, המצב המנטלי, הנפשי והרגשי של האדם.

זיכרון סלקטיבי


כשאנחנו נזכרים באירוע שהיינו עדים לו, אנחנו זוכרים אירוע רציף, ללא שברים ומעברים, ללא שינויי זווית למרות שלא לאורך כל זמן האירוע, צפינו בו.

אנחנו לא נזכרים במצמוץ העיניים למרות שכל כמה שניות העיניים שלנו נעצמו ו"לא צילמו" לשבריר שנייה.

עכשיו, ראיה היא בלתי אפשרית ללא הפעלת הזיכרון.

הבעיה מחמירה כי גם על הזיכרון שלנו אי אפשר כל כך לסמוך כי כשאנחנו נזכרים במשהו, המוח מרכיב את האירוע וחווה אותו שוב.

הזיכרון נבנה, מורכב ומעודכן תוך כדי פעולת ההיזכרות וככל שעובר זמן, הפרטים נשכחים או הופכים לפחות ופחות מדויקים.

בנוסף, יש חוויות ואירועים בחיים כמו טראומות שהמוח בכלל בוחר לאכסן במקום שהוא כמעט ולא נגיש.

ושוב אנחנו מגיעים למצב שבוא המוח שלנו יוצר תפיסת עולם מעוותת כי הוא נאלץ להשלים נתונים לא על סמך עובדות אלא על פי מה שמתאים ומרגיש לו נכון.

על פי חוש האינטואיציה.

בגדול לזיכרון יש מטרה עיקרית אחת והיא לעזור לנו לישרוד.

לדוגמא:

לזכור איפה אנחנו בטוחים ואיפה אנחנו בסכנה.

לזכור מי הם האנשים שאנחנו מרגישים אתם ביטחון ומי הם האנשים החשובים בחיינו.

לזכור איזה סוגי מזון מתאימים לנו לאכול ואיפה אפשר להשיג אותם.

למה אנחנו צריכים להיות שונים אחד מהשני?


אם ניקח את כול הדברים שהזכרתי, הראייה המוגבלת, המוח השתלטן ו"הרגשי" והזיכרון שרחוק מלהיות מושלם.

נוסיף על זה את העובדה שקל מאוד לאנשים להיות מושפעים ע"י אנשים אחרים והסביבה.

כל הדברים האלה ביחד מאפשרים לכל אחד מאתנו להיות שונה, יחיד ומיוחד.

אין עוד אדם כמוך וכמוני בכל העולם.

זה גורם לזה שנתקבץ עם אנשים שדומים לנו בתפיסת עולם, האופי, בחשיבה, במבנה גוף ופנים, עקרונות ועוד.

אז נשאלת השאלה:

בשביל מה צריך את כל זה?

מה היא בעצם הסיבה העיקרית שיש כל כך הרבה דברים שגורמים לנו להיות שונים אחד מהשני?

מה הסיבה שיש כל הרבה מאפיינים שמבדילים בין בני אדם?

מה המטרה העיקרים בלגרום לנו להתקבץ, ולחיות בשבטים בקרבת אנשים שדומים לנו?

גיוון הוא חלק מהמנגנון ההישרדותי לא רק של בני האדם אלה של כל החיים באשר הם.

זאת הסיבה אגב שיש לנו גם סוגי דם שונים.

זה סוג של אנטי-וירוס ביולוגי שפועל על העיקרון של הפרד ומשול.

מחלות או ווירוסים אולי יתפשטו בבני אדם בעלי סוג דם אחד אך לא יצליחו לעבור ולהדביק בני אדם בעלי סוג דם אחר.

אך ההבדלים הם לא רק ברמה הפיזית אלא גם ברמה החשיבתית והמנטלית. יש אנשים שלוקחים על עצמם יותר סיכונים מאחרים.

הטבע צריך אותם כי הם החלוצים. הם הסקרנים שרוצים לדעת מה יש שם מעבר לים. בזכותם אנחנו צועדים קדימה.

נכון שתוחלת החיים של אותם חלוצים בעבר הייתה קצרה יחסית אך בזכותם התגלו יבשות.

בזכותם גילנו מה המין האנושי מסוגל לעשות עם הגוף והמוח שלו.

בזכותם נוצרו טכנולוגיות.

כולנו מכירים את אמרה הכול כך נכונה "לא לשים את כל הביצים בסל אחד".

הטבע לא לוקח סיכון ובחכמה רבה הוא מפזר את הביצים בכמה שיותר סלים.

סל אחד נפל והביצים נשברו?

יש לו ביצים בסל אחר בשביל החביתה של מחר בבוקר.

על אותו העיקרון, אנחנו מתקבצים ל"סלים" שונים כדי שאם חלילה יקרה משהו נורא לקבוצה אחת של אנשים, קבוצות אחרות של אנשים ימשיכו את חייהם ללא הפרעה.

לסיום


האמת היא שזה קצת מבאס להבין שאנחנו מביטים החוצה דרך חלון שהזכוכית שלה מלוכלכת.

די מבאס להבין שאנחנו קצת עובדים על עצמנו גם אם זה בשם ההישרדות.

דוגמא נחמדה נוספת לתפיסה מעוותת של המוח שלנו נמצאת בצורה שאנחנו תופסים גובה.

בניסוי שמו מול משתתפים שתי כוסות, אחת גבוהה וצרה ושנייה נמוכה ורחבה.

שתי הכוסות בעלי נפח זהה לחלוטין ומלאות באותה כמות מים.

שאלו את המשתתפים באיזה כוס יש יותר מים?

כמעט כולם ענו שבכוס הגבוהה והצרה יש יותר מים.

הסיבה היא שמיליוני שנים של אבולוציה למדו אתנו להתייחס ולשים לב יותר לגובה כי גובה מסוכן יותר להישרדות שלנו מאשר מרחק או נפח.

פחד גבהים קיים בכולם ויש כאלה שאצלם זה מודגש קצת יותר מאחרים.

אפשר לומר בסיכומו של דבר שלמרות ההבדלים הרבים שיש בין בני אדם,

אנחנו דומים ברצון החזק שלנו לחיות ולישרוד והוא החזק בנו יותר מכל רצון אחר.

אחרי הכול, לטוב או לרע, בזכות הרצון הזה אנחנו בני האדם הגענו להיכן שאנו נמצאים היום.


 

הגעת עד לסוף המאמר ואני רוצה לומר לך תודה רבה…

אני מעריך אותך ואת הזמן שלך ומקווה שמצאת כאן את מה שחיפשת.

לא לדאוג, אני לא מלקק סתם כי תיכף תבוא הבקשה… 🙂

חשוב לי לומר לך שבזכות זה שבחרת לקרוא את הפוסט הזה, עזרת גם לאחרים למצוא אותו ולהנות ממנו.

איך?

פשוט כי ככה גוגל עובדת…

היא מדרגת אתרים על פי צריכת הגולשים ובזכותך ועוד רבים אחרים…

הפוסט הזה נמצא בין המקומות הראשונים בגוגל ועל זה אני מודה לך.

אני משתדל לכתוב כאן על נושאים ותחומים שמעניינים אותי ומקווה שגם אותך…

וכדי שאוכל להשתפר עוד יותר ולהציג תוכן עדכני ואיכותי, יעזור לכולם לדעת…

  • איך התרשמת מהמאמר?
  • איך לדעתך ניתן לשפר את התוכן?
  • האם לדעתך חסר כאן מידע עדכני?
  • איזה מידע יש בידך שחשוב לך שאוסיף אותו?

זאת אינפורמציה שתועיל משמעותית לבלוג ולקוראים שלו.

עכשיו,

כמובן שזאת לא חובה…

ואשמח מאוד אם מתאפשר לך, להשאיר טקסט קצר שמסביר את דעתך על הפוסט.

ובמידה ואהבת, כל עזרה בהפצת המידע תתקבל בברכה.

שוב תודה רבה ומקווה שהיה מועיל.

נתראה בערוץ היוטיוב.

מני.

כתיבת תגובה